יש לי ילד אחר על הורות לילדים לקויי למידה, קשב וריכוז, מינקות ועד בגרות עירית חגי ויהודה חגי

Transcription

1 יש לי ילד אחר עירית חגי ויהודה חגי

2

3 יש לי ילד אחר על הורות לילדים לקויי למידה, קשב וריכוז, מינקות ועד בגרות עירית חגי ויהודה חגי

4 I HAVE A DIFFERENT CHILD Irit Hagai & Yehuda Hagai עריכה: ד"ר טלי וישנה כל הזכויות שמורות, 2014 למודן הוצאה לאור בע"מ משק 33, מושב בן שמן, Copyright By Modan Publishing House Ltd. Meshek 33, Moshav Ben-Shemen, אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני או אחר, כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט, אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל. Printed in Israel

5 ללילך, להדס ולעומר, הילדים הפרטיים שלנו באהבה

6

7 תוכן עניינים מבוא מאת עירית חגי...9 א. ילדים אחרים בינקות...15 ב. ילדים אחרים בגיל הגן ג. ילדים אחרים בגיל בית הספר ד. ילדים אחרים בגיל ההתבגרות ה. ילדים אחרים בצבא ואחים לילדים אחרים. נוצת הקסם של יותם מקורות...439

8

9 מבוא ספר זה הינו במידה מסוימת המשך לספרי הראשון 'ילד שלי מיוחד', אלא שהוא גם שונה )או מיוחד( מאוד, ומהווה יצירה בפני עצמה. לאחר שהתפרסם הספר הראשון, קיבלתי תגובות רבות מהורים שקראו אותו, שהוא נגע לליבם, ושהם מצאו את עצמם ואת ילדיהם בין דפיו. אלא שרבים גם ציינו שהמקרים המוצגים בספר היו קשים וקיצוניים, ולכן יוצרים תמונה מוטה בנוגע לילדים מיוחדים. חלקם אפילו העלו חשש כי הרושם שעלול להתקבל אצל קוראים שאינם מכירים את הנושא, הוא שא לה הם הילדים המיוחדים כולם, והדבר יוביל להתייחסות שלא תתאים לילדים אחרים בעלי הפרעות קשות פחות, או )מה שלא תמיד העזו לומר במפורש( - לילדים שלהם עצמם, וכן שהם כמהים שספרים מעין אלו יהוו עבורם סוכן בקרב כלל החברה

10 10 יש לי ילד אחר כשכתבתי את הספר הראשון לא הרגשתי שאני נוגעת במקרים קיצוניים במיוחד. אלה היו המקרים השכיחים שנתקלתי בהם במהלך עבודתי. אלא שמתגובות ההורים הבנתי שהורים מחפשים גם ספר שידבר על מקרים שכיחים יותר, מקרים המתייחסים ליומיום שלהם ושל ילדיהם, ילדים מיוחדים אמנם, אבל שאינם נושקים לקצוות הדרמטיים יותר של המגוון. ספר זה מתייחס לילדים האלה. תמצאו בו מקרים שכיחים יותר של ילדים בעלי קשיים פשוטים, לכאורה: קשיים להירגע, להירדם, לקום בבוקר, להתארגן, להיפרד מההורים, להסתגל לדרישות המערכת, למצוא חברים, להכין שיעורים, להתנהג כפי שמצופה מהם... בקיצור, קשיים שכולנו מכירים מהילדים שלנו, אבל לא בדיוק. משהו בכל זאת שונה, ייחודי. הילדים המופיעים בין דפיו של ספר זה אף הם ילדים מיוחדים. הם מיוחדים כי הכול יותר קשה להם, כי מה שבא בקלות לאחרים, מהווה אתגר לא פשוט עבורם. כמו הילדים מהספר הראשון, כלפי חוץ הם נראים כמו כל ילד אחר. אלא שהקשיים שהם מתמודדים עימם הם, לכאורה, מורכבים פחות. עם זאת קשה מאוד להיות ילדים מיוחדים אלה, ומי שהתנסה יודע, שקשה לא פחות להיות הורה שלהם. אני יודעת היטב כמה קשה להיות הורה של ילד כזה. קשה, מתסכל, לעיתים קרובות מייאש. ומעבר לזה, גם להורים עצמם ולסביבה הקרובה לא תמיד קל להגדיר מדוע קשה כל כך. הרי מדובר לכאורה בילדים רגילים לכל דבר... נראה שההבדל טמון בדיוק שם, ב"לכאורה". הספר הזה פונה להורים ולשאר המבוגרים שבאים במגע עם ילדים אלה. שהרי האם קיים בכלל מבוגר שיכול להימנע ממגע עם הילדים הללו? הרי הם אינם מסומנים בשום דרך. הם יכולים להיות הילד באוטובוס, במכולת או החברה החדשה של בתכם.

11 אובמ 11 ואולי אלה בדיוק האנשים שהורים לילדים מיוחדים רוצים כל כך שייחשפו לספר - אותם אנשים שאינם מכירים את התחום, ולו רק הכירו היו נוהגים אחרת. אז מי הם הילדים המאכלסים את דפי הספר הזה? רונית פלוטקין בספרה החשוב ופורץ הדרך 'לגדול אחרת' )הוצאת יסוד, 2008( קראה לילדים אלו "ילדים הסובלים מלקות סמויה מהעין". אלה ילדים שאין כל סימן חיצוני המעיד על כך שיש להם קושי מסוים, אבל בכל זאת הם סובלים מ"הפרעה ממקור נוירולוגי, הגורמת לכך שמוחם מתפקד אחרת ממוחם של ילדים 'רגילים'". הבדל נוירולוגי זה הוא הסיבה לכך שהתנהגותם, הסתגלותם והישגיהם של ילדים אלה יהיו שונים משל ילדים אחרים. חלק מן הילדים המרכיבים קבוצה זו, הם ילדים עם לקויות למידה, אחרים ילדים עם לקויות קשב וריכוז, וחלקם סובלים משתי הלקויות גם יחד. אני בחרתי לקרוא להם "ילדים מיוחדים", בחירה מכוונת הבאה להדגיש גם את הצד החיובי שבמצבם: ילדים מיוחדים בהחלט. אלה ילדים הקולטים את העולם אחרת. החוויה הפנימית שלהם שונה מזו של ילדים אחרים, והם מתנהלים אחרת. לעיתים קרובות העוצמה שבה הם חווים את החיים גדולה ועצומה יותר מזו של ילדים רגילים - אך בד בבד הם נראים רגילים לכל דבר, כך שקשה מאוד להבין את התנהגותם השונה, כמו גם להימנע מתגובה שיפוטית או מאשימה, תגובה המופנית לא פעם לא רק לילד המיוחד, אלא גם להוריו )"למה לא חינכתם אותו?!"(. תגובה זו מובנת לגמרי: למה, תוהים המבקרים, ילד חכם, יפה, ללא כל נכות נראית לעין או כל מגבלה חיצונית אחרת - מתנהג כל כך שונה מכולם? למה הוא מגלה קשיים ללא הרף? למה כל כך קשה איתו? והאם או האב המותשים ממלחמה אינסופית זו,

12 12 יש לי ילד אחר חושבים לעצמם לא פעם: ולמה, ריבונו של עולם, אם הוא נראה כמו כולם הוא אינו יכול להיות כמו כולם? הילדים המיוחדים האלה הם לא כמו כולם, ו"לא כמו כולם" לא אומר בהכרח טובים פחות. "לא כמו כולם" אומר שונים. אם תרצו - שונים לטוב ולרע. יש כל כך הרבה איכויות מיוחדות בילדים אלה, שבתוך המציאות היומיומית אנו נוטים לשכוח אותן. חלקם רגישים בצורה מיוחדת, חווים את העולם בעוצמה, ולפיכך גם קולטים וחשים בדברים שלא כולם מסוגלים לקלוט ולחוש. לחלקם יכולת גדולה לאהוב, לחוש חמלה או לגלות אמפתיה. חלקם יצירתיים בצורה יוצאת דופן. והתכונות הייחודיות הללו לא יימצאו אם לא נחפשן או שיקבלו תיוג שלילי, במקום לווסת אותן לטוב. וכמו בני אדם בכלל, גם הילדים מיוחדים, מיוחדים כל אחד בדרכו. בדפים הבאים נכיר כמה ילדים כאלה ונשמע גם על אחרים. אלה הם ילדים שכיום, כאמור, אנשי המקצוע יגדירו אותם כבעלי לקויות למידה ו/או כילדים בעלי הפרעות קשב וריכוז. סיפורם של הילדים המיוחדים האלה יובא ברוב המקרים מזווית הראייה של הוריהם, ולעיתים גם מזווית הראייה שלהם עצמם. הספר מלווה את הילדים הללו לאורך חייהם, מינקות, גן, בית ספר יסודי ותיכון ועד הצבא. הפרק האחרון יוקדש לקבוצה הדוממת בדרך כלל אך הנושאת בעול לא פחות - האחים. פרק זה יספר את סיפורה של אחות לילד מיוחד. עוד נתייחס גם לתפקידם של הסבים והסבתות, להשפעה שיש לילדים המיוחדים על הזוגיות של ההורים ועל מערכות היחסים התוך משפחתיות בכלל. פעם אמרתי לסטודנטים שלי, שברגע שנולדת אמא - נולדים גם רגשות אשם. אלא שרגשות האשם של אימהות ואבות לילדים

13 אובמ 13 מיוחדים כפולים ומכופלים. אני נתקלת בהם ללא הרף בעבודתי המקצועית: הורים טרוטי עיניים, חסרי שינה, אכולים רגשות אשמה, לעיתים אף מותשים ומובסים, לא מבינים מה הם עושים לא בסדר, ולמה הילד שלהם - הילד החכם היפה המושלם שלהם - כל כך שונה, ולמה הכול חייב להיות כל כך קשה איתו? ההורים האומללים הללו מאשימים את עצמם, ולרוע המזל הסביבה אף היא מאשימה אותם. היא מאשימה אותם, כי למרות ההתקדמות הרבה בתחום זה של הבנת הצרכים של ילדים מיוחדים, עדיין ישנה גם בורות רבה בנושאים אלו, ועדיין קל להאשים את ההורים, בעיקר כאשר כלפי חוץ הכול בסדר. ההורים האלה משוטטים שנים בין אנשי מקצוע, פונים לעזרה לכל מי שרק יכול לעזור, ולעיתים מתייאשים ומתכנסים בעצמם. הם מאמינים באמת ובתמים שמשהו לקוי בהורות שלהם. עמוק בפנים הם יודעים שהכוונות שלהם טובות, שהם אוהבים את הילד שלהם ורוצים להיות הורים טובים, אך הם זוכרים גם לילות ללא שינה, שגרמו לעיתים לצעקות עד צרידוּת, לאיבוד שליטה ולהטחת עלבונות. הם מאשימים את עצמם וחושבים שהם גרמו לילד שלהם להיות כפי שהוא, שאילו רק היו סבלניים קצת יותר, יודעים קצת יותר, עושים משהו אחרת... אבל מה? הספר הזה נכתב בראש ובראשונה בשביל ההורים האלה. בניגוד לספרים רבים אחרים, כמו ספרה של פלוטקין שהוזכר לעיל, הספר הזה לא נכתב עבור אנשי המקצוע. לפחות לא רק עבורם. הוא נועד לחזק את ההורים, להראות להם הורים נוספים החווים חוויות דומות לשלהם, ולתת להם כוח להמשיך להיות הורים טובים עד כמה שניתן לילדים המיוחדים שלהם. כמו בספרי הקודם, גם כאן התבססתי על סיפורים אמיתיים. לאורך הפרקים תמצאו גם קטעים המצוינים בפונט שונה, וכותרתם

14 14 יש לי ילד אחר "דברים שרצינו לומר". בתת פרקים אלה ניתן למצוא דיון והתייחסות לדברים שנאמרו בפרק מנקודת מבט מקצועית יותר, והם נכתבו בשיתוף עם יהודה חגי, בן זוגי ופסיכולוג קליני. ברמה האישית, במהלך כתיבת הספר חווינו יחד חוויה שהזכירה במשהו את חוויית גידול הילדים. הספר אמנם אינו מספר את סיפורם של ילדינו, אך בכל אחד מהסיפורים, במודע או שלא במודע, נשזר גם משהו מתוך החוויה האישית שלנו. אני מקווה שספר זה יועיל ולו במקצת לאותם הורים שרוצים את הטוב ביותר לילדיהם, אבל מתקשים לפעמים למצוא את הטוב הזה. עירית חגי

15 א. ילדים אחרים בינקות "לא הבנתי למה הוא לא מפסיק לבכות. כל הילדים היו רגועים ורק הוא צרח ונהיה אדום. הרגשתי שכל היולדות האחרות מסתכלות עלי עקום.לא הבנתי מה אני עושה לא טוב. אני חושבת שגם בעלי חשב שמשהו אצלי לא בסדר." )נילי, אמא של יותם בן חודשיים( "שנאתי את עצמי כי כל הזמן רק רציתי שילך לישון. שיירדם כבר. כל הזמן חיכיתי לרגע שיעזוב אותי כבר. מאוד אהבתי אותו אבל כל מה שרציתי זה לראות אותו כבר ישן." )מרב, אמא של דור בן שמונה חודשים( "אני פוחדת להגיד מה אני באמת מרגישה... שלא יחשוב שאני לא נורמאלית. האמת שאני בכלל לא מאושרת ולא כיף לי בכלל. האמת שקשה לי ואני לא ישנה ולא אוכלת, והוא כל הזמן צורח, ולפעמים בא לי לצרוח איתו." )מלי, אמא של עדן בן עשרה חודשים( "אם זה ימשיך ככה, בעלי ואני נתגרש בסוף. אנחנו לא מסכימים על שום דבר, וכל הזמן משנים את הדרך של החינוך שלו. אני אומרת "שחור" ובעלי אומר "לבן", ושום דבר לא מצליח, ובינתיים ניב רק בוכה וצורח. בזמן האחרון הוא התחיל גם להיות אלים." )הילה, אמא של ניב בן שנתיים וחודשיים(

16

17 איתי "כשהייתי בהיריון חלמתי על תינוק מתולתל כמוני וכחול עיניים כמו אביו. תינוק שיסתכל אלי בעיניים מעריצות בזמן שאני מיניקה אותו... כמו בפרסומות... אך במקום זה נולד לי תינוק שלא מפסיק לצרוח ולהשתולל... הוא חמוד ויש לו באמת עיניים כחולות כמו של אבא שלו... אבל למה הוא צורח כל כך הרבה?! ולמה הוא אף פעם לא ישן?!" את המשפט הזה אמרה לי שירי באחת הפגישות הראשונות שלנו. שירי, כמו אימהות רבות אחרות, חלמה על תינוק מסוים מאוד כשהיתה בהיריון. היא כבר לא היתה צעירה כל כך כשהרתה את איתי. כרבות מבנות דורה העדיפה לסיים את לימודיה ולהתבסס לפני שתרחיב את המשפחה. גם רובי בעלה כבר לא היה ילד. הם היו כבר כמעט בני שלושים, ואיתי היה תינוק רצוי שהגיע לאחר המתנה ארוכה. ובכל זאת, הדברים השתבשו כמעט מהתחלה. שירי היתה תמיד בעלת אישיות עצמאית מאוד. בתור ילדה הוריה תיארו אותה כעקשנית ודעתנית. שירי ידעה תמיד מה היא רוצה. היום, בדיעבד, שירי מבינה שגם היא היתה כנראה תינוקת לא קלה. הסיפורים שסופרו במשפחה נטו לצבוע את הקשיים בצבעים ורודים יותר ממה שהיו באמת. אמה מעולם לא היתה מוכנה להודות ששירי היתה פחות מתינוקת מושלמת. אך ככל ששירי התנסתה יותר בחוויית אימהו ת משלה, ומתוך שאלות שכעת ידעה לשאול את אמה, הלכה והתגבשה בה ההבנה שחוויית הינקות שלה לא היתה פשוטה עבור אמה

18 18 יש לי ילד אחר "כנראה שגם אני הייתי תינוקת בכיינית, שלא ניתן היה להרגיע," אמרה לי באחת הפגישות. "אמא כמובן מספרת שהחלב שלה לא הספיק לי, ואני בכיתי פשוט כי הייתי רעבה. אחרי שהיא הבינה את זה, והחלה לתת לי תוספות, הכול היה נפלא... אך אני משערת שהמציאות לא היתה פשוטה כל כך. לאמא לא היה קל, לא אז, גם לא אחר כך..." שירי לא גדלה כל חייה בתחושה שהיא רוצה להיות אמא. היו לה דברים אחרים שהעסיקו אותה. למעשה היא זוכרת תקופות ארוכות בחייה שבהן לא כל כך שמחה שנולדה בת. היא נמשכה למשחקים של הבנים, ולא אהבה כלל את השמלות שאמה בחרה עבורה ואת הסרטים שבהם רצתה לקשט את שערה. בביתם שבמושב, היא העדיפה לשחק בבית עץ קטן שבנה לה אביה, להתנדנד על ענפי העצים, או שהיתה מצטרפת לשני אחיה במשחקיהם עם חבריהם, נופלת ונפצעת, למגינת ליבה של אמה, שנאלצה לשאת את מראה החבורות שעל רגליה. כן, שירי היתה בהחלט "טום בוי". בובות לא דיברו אליה, והיא גם לא גילתה כל עניין בתינוקות שבסביבה. לא שהיו כל כך הרבה, או שאולי היו והיא לא שמה לב. ודאי שהיא לא חלמה על אחד משלה. כלבים כן. וגם חתולים, שאותם אספה אליה וגידלה בחצר הגדולה מאחורי הבית, אם כי לעיתים קרובות שכחה שמדובר ביצורים חיים הזקוקים גם למזון ושתייה. שירי לא רצתה להיות כמו אמה. כבר בשלב מוקדם הבינה שהיא רוצה לנהל חיים כמו של אביה ואחיה. היא קינאה במשחקי הכדורגל המשותפים של אביה והאחים, ועמדה על כך שיצרפו גם אותה לפעילויות של הבנים. האב היה אדם עסוק ומעט מרוחק, איש עסקים שלא נמצא הרבה בבית. כאשר היה בבית, שירי לא היתה משה ממנו, ואז הסכימה אפילו להיות הבת הקטנה של אבא. אך רוב הזמן, כשהאב לא היה בסביבה, היא

19 תוקניב םירחא םידלי 19 היתה עסוקה במשחקים סוערים עם אח יה, כולל מכות, טיפוס על עצים וכדורגל. השינוי התרחש בגיל ההתבגרות. קבלת המחזור, מעט לאחר יתר חברותיה, היתה חוויה טראומתית עבור שירי. אישוש סופי לכך שהיא בת. שירי הפכה למופנמת יותר. היא כבר לא השתוללה עם אחיה כבעבר, וגם היחס שלהם אליה השתנה כאשר החלו להבחין בניצני התבגרותה המינית. המפגש עם רובי במסגרת השירות הצבאי היה מורכב. לפני כן היו לה מעט התנסויות עם בנים, ואף הן לא עלו יפה. תמיד היתה לה הרגשה שרוצים שתתנהג אחרת ממה שהיא. תמיד הרגישה קצת מזויפת ולא אמיתית. עם רובי זה היה שונה. הוא קיבל אותה כמו שהיא ודווקא נהנה לגלות רמזים של מרד וסערה פנימית אצל הצעירה הביישנית שפגש בבסיס. בניגוד להתנסויות הקודמות, שירי הרגישה שעם רובי היא יכולה להרשות לעצמה להיות היא. היא לא ניסתה להיות נשית ורכה ובוודאי לא אימהית, אך רובי הצליח בעצם נוכחותו הגברית השקטה לגרום לה להרגיש אישה כפי שאיש לא עשה זאת לפניו. היא המשיכה להיות דעתנית ווכחנית, אך עד מהרה גילתה שלא היה בכך כל צורך. הוא נתן מקום לדעתנות שלה ולא ניסה לשנותה. רובי אהב נשים עצמאיות, ושירי אהבה את רובי. השנים הראשונות אחרי החתונה היו עמוסות. שירי התלבטה לגבי המשך לימודיה ולבסוף בחרה במ נהל עסקים. רובי למד הנדסה, ולימודיו היו תובעניים מאוד. הם לא מיהרו להרחיב את המשפחה. לשירי היה ברור שקודם עליהם לסיים את הלימודים ולהתבסס קצת. גם כך חייהם היו עמוסים במטלות לימודים, מבחנים, עבודות להגשה, ועבודות סטודנטים מזדמנות לפרנסה. בין כל אלה, בקושי היה להם זמן לעצמם. שירי לא חשבה שתתקשה להרות. מסביבה כל חברותיה

20 20 יש לי ילד אחר ומכרותיה כבר הפכו אימהות. לחברה אחת כבר היו שני ילדים. אשתו של אחיה הבכור היתה בהיריון מתקדם והרבתה לשתף את שירי בתחושותיה. באווירה אוהדת תינוקות זו, שירי מצאה את עצמה מגלה עניין הולך וגובר בתינוקות ובילדים קטנים, שמעולם לא עניינו אותה קודם לכן. הרעיון להפוך לאמא החל לקסום לה. בת 29, היא סיימה את לימודי התואר הראשון והשני, והחלה לעבוד במקום עבודה מסודר. גם רובי קיבל משרה טובה, והחיים החלו להיות מעט נוחים יותר. שירי לא אהבה הפתעות. לאורך כל השנים היא נשמרה מפני היריון לא רצוי, וכעת חשה שאולי כבר הגיע הזמן... ורובי היה מקסים. הוא לא לחץ, אבל שירי הרגישה שהוא מאוד רוצה. היא ראתה באיזו ערגה הוא מחזיק תינוקות של אחרים. פתאום הרעיון שיהיה לה בבית רובי קטן החל למצוא חן בעיניה, ובפעם הראשונה בחייה הרגישה שהיא רוצה להיות אמא. זאת היתה הרגשה משונה, מקוממת לעיתים, אבל גם מתוקה, מרגשת ושונה ממה שהכירה. וכך, שירי ורובי החליטו שהם רוצים להיות הורים. שירי חדלה ליטול גלולות, והיתה בטוחה שבן רגע תהרה. אבל זה לא קרה. שירי, שלמרות הסערה הפנימית שחוותה, ואולי בגללה, אהבה לשקול את צעדיה ולתכנן את חייה, גילתה שלא תמיד הכול פשוט כל כך ומגיע לפי הזמנה. "הייתי בטוחה שברגע שאחליט - אכנס להיריון," אמרה לי באחת השיחות. "היה לי ברור שברגע שארצה - זה יקרה, שזה תלוי רק בי..." אלא שהניסיונות לא עלו יפה, שירי ורובי פנו למרפאת פוריות לבירור, ואז, כפי שקורה לעיתים קרובות במצבים אלו, שירי מצאה את עצמה פתאום הרה. "הידיעה על היותי הרה היתה אחת הבשורות המשמחות בחיי," סיפרה לי. "כבר לא כל כך תליתי תקוות בכך שאצליח להרות באופן ספונטני. עברה חצי שנה בערך

21 תוקניב םירחא םידלי 21 מאז שהפסקתי ליטול גלולות והייתי בטוחה שייקח עוד זמן רב... זו היתה ממש מתנה, לקראת יום הולדתי השלושים." ההיריון היה קל יחסית. שירי לא התרגשה מהבחילות או הצרבות. היא המשיכה לעבוד במהלך כל ההיריון. בחודשים הראשונים עוד הצליחה לשמור על גזרתה, אך בהמשך החלה לעלות במשקל באופן משמעותי, והיא סבלה מן השינוי. היא נראתה לעצמה גדולה ומגושמת, אך רובי התלהב מאוד, ובסביבתה כולם אמרו שהיא יפה וקורנת. את המראה ההריוני היא אמנם לא אהבה, אך כן גילתה עניין בתהליך והתרגשה לקראת הצפוי. היא גם השתתפה עם רובי בקורס הכנה ללידה, אבל לא אהבה כל כך את השיחות על לידות ועל תינוקות. היא גם חששה מפני הלידה, מהלא נודע ומהכאב. ידעה שהיא לא מתמודדת טוב עם כאב והיה ברור לה שתיעזר בזריקת אפידורל לאלחוש. אבל מעבר להתרגשות ולחשש, רוב הזמן שירי המשיכה להיות פשוט שירי, רק בהיריון. היא המשיכה לגלות עניין בפרויקטים במשרד, המשיכה לתכנן תוכניות ולפעמים אפילו היתה שוכחת שהיא בהיריון. אצל רובי זה היה אחרת. הוא התנהג שונה לחלוטין. תמיד העריץ ואהב את העצמאות של שירי, אלא שעתה החל מגלה דאגה רבה, עוטף אותה ושומר עליה. זה היה נעים מצד אחד, אך גם מוזר, ושירי אפילו קצת ליגלגה על השינוי שחל בו. היא היתה בטוחה שאחרי הלידה החיים יחזרו למסלולם. רק שהפעם יהיו שירי, רובי והתינוק... כשנודע לה שהיא נושאת ברחמה בן, שמחה מאוד. יותר מכול רצתה בן, בן כמו רובי. משום מה היה לה ברור שהיא נושאת בן. רובי דווקא קצת התאכזב, מסתבר שרצה בת... אלא שההתרגשות והשמחה שחש היו עצומות, והוא סחף גם אותה בהתרגשותו. מעולם לא ראתה אותו כך. גם שירי מאוד התרגשה, אך ככל שהתקרב מועד הלידה רמת החשש אף היא הלכה ועלתה. היא לא הצליחה לדמיין איך זה

22 22 יש לי ילד אחר להיות אם לתינוק. היא חששה מאוד מהלידה, אך כעת החלה גם לחשוב על היום שאחרי. איך בדיוק מטפלים בתינוק שרק נולד? מי ילמד אותה מה עושים? איך יודעים? לשירי לא היה כל ניסיון עם תינוקות. אמה הרגיעה אותה והסבירה שזה יבוא לה בטבעיות, אך שירי לא כל כך האמינה בטבעיות הזו. אבל משום מה היא סמכה על רובי. הוא לא היה הרבה יותר מנוסה ממנה, אבל היא חשבה שהוא יהיה איתה וזה הרגיע אותה. שום דבר לא היה יכול להכין את שירי באמת לחוויית הלידה."זה כנראה סוד שלא מדברים עליו," אמרה לי באחת השיחות. "אם היו אומרים מה קורה שם באמת, אף אחת לא היתה מסכימה ללדת. זה לא אנושי... ולחשוב שיש נשים שחוזרות על זה כל שנה... בשלב מסוים פשוט רציתי לקום וללכת... והיו זמנים שפשוט רציתי למות, ולא עניין אותי מה יקרה עם התינוק. ורובי - הוא כל הזמן התעסק עם המכשירים וזה שיגע אותי... שיעזוב את המכשירים ויתייחס אלי! שום דבר בחיים לא היה יכול להכין אותי לזה..." שירי עברה לידה קשה במיוחד. כשהגיעה עם רובי לחדר לידה, המיילדת שמה לב שבכל פעם שלשירי יש ציר, ישנה ירידה בדופק העובר. שירי לא ידעה מה המשמעות של התצפית הזו. היא היתה עסוקה מדי בכאביה, אך רובי הבין והדבר הדאיג אותו מאוד. הוא גם שמע שיחות של הצוות והבין שהדבר מסוכן לחיי העובר, לכן עקב לאורך כל הלידה אחר המכשירים... בינתיים הלידה התעכבה מאוד. יולדות אחרות שהגיעו אחריה כבר ילדו, ורק אצלה שום דבר לא התקדם. הצירים היו איומים ממש, ולא נמצא עדיין מרדים זמין שייתן לה את זריקת האפידורל המבורכת. שירי הרגישה שכוחותיה אוזלים. היא היתה מטושטשת ולא הרגישה מה קורה סביבה. הלידה נמשכה ונמשכה לתוך הלילה, מדי פעם הגיע רופא שבדק את ה"פתיחה", אך שום

23 תוקניב םירחא םידלי 23 דבר לא התקדם בצורה משמעותית. ניסיון לזירוז של הלידה לא סייע כמקווה. ניתוח קיסרי עלה על הפרק, כשלפתע משהו החל להתקדם. כעת הבהילו אותה לחדר לידה, ודרשו ממנה ללחוץ. לשירי כבר לא היה כוח ללחוץ. היא היתה מותשת מאינספור שעות של צירים חסרי תועלת, וכעת כשנדרשה ללחוץ, לא נותר בה עוד כוח. בסופו של דבר מישהו התיישב עליה ועזר לה ללחוץ. הביאו עוד רופאים, היתה המולה בחדר, שירי לא הבינה מה קורה והיתה עסוקה בלצרוח )"כמו פרה שחוטה, כמו תרנגולת שעורפים לה את הראש. כמו חיה ש..."(. בסוף נולד תינוק שלא בכה. כחול כולו. צוות החייאה היה מוכן מאחורי הווילון, כך סיפר לה רובי, אבל הוא לא הוצרך לפעול, בסופו של דבר, שכן התינוק החל להשמיע קול בכי בכוחות עצמו, והתאושש. הם לקחו אותו לעריסת חום, ולא הביאו אותו מייד אל שירי. שירי עצמה הרגישה כאילו חתכו את גופה בסכינים ללא הרדמה. היא לא הכירה את גופה. היא שנאה את גופה ורק רצתה שיתנו לה לישון. אבל הסיוט לא נגמר: הש ליה עדיין לא יצאה, והיה צריך ללחוץ את דרכה החוצה, והתפרים... ושירי כבר רצתה שיניחו, כדי שתוכל לישון. רק לישון. "בקיצור," כך אמרה לי - "זאת לא היתה בעיניי חוויה יפה. בדיעבד אני מבינה שהיתה לי לידה מאוד קשה, מסוכנת אפילו, ואני צריכה להגיד תודה שזה נגמר פחות או יותר בסדר, אבל זה היה נורא. הרגשתי שלעולם לא אחזור על כך..." "איתי לא הפסיק לבכות," היא סיפרה לי באנחה. "בשעות הראשונות הוא היה מאוד שקט, בעריסת החום שלו. אחר כך הביאו לי אותו. הוא היה ישנוני מאוד ולא הגיב, וגם אני הייתי מותשת. אחר כך התחילו להביא לי אותו להנקות. זה היה נורא. הוא לא הפסיק לבכות, הפריע ליולדת השנייה שהיתה איתי בחדר, לא ינק, בכה, צרח, ולא הצלחתי להרגיע אותו. איך מרגיעים תינוק

24 24 יש לי ילד אחר שצורח? זה לא היה ברור לי בכלל. האחות לקחה אותו ממני במבט מאשים, או לפחות כך הרגשתי. היא נתנה לו משהו והרגיעה אותו, ואני במקום לדאוג שאולי הוא רעב - נרדמתי... בהמשך הוא היה בוכה כל הזמן. כל התינוקות ישנו או אכלו, ורק הוא היה בוכה..." איתי כמובן לא היה התינוק היחידי שבכה, אלא ששירי שמעה רק אותו. החוויה שלה היתה שרק התינוק שלה בוכה ושהיא האמא היחידה שלא מצליחה להרגיע את ילדה. היא ניסתה להיניק אותו, אבל נכשלה. משהו באופן שבו הוא תפס את הפטמה לא איפשר לו לינוק בצורה רצופה, והפטמה נשמטה ממנו שוב ושוב. שירי סיפרה לי שרק בדיעבד, לאחר שהיניקה את שתי אחיותיו של איתי )הראשונה למעלה משנה וחצי!(, הבינה שאיתי היה חלש מדי ורפלקס המציצה היה חלש אף הוא. למעשה, איתי נולד היפוטוני, 1 דהיינו בעל שרירים רפויים, תוצאה של הלידה הקשה ואי ספיקת חמצן במהלכה. שנים לאחר מכן, לקראת גיוסו לצבא, יעלה נוירולוג שיבדוק אותו את האפשרות שאיתי סבל משיתוק מוחין 1 היפוטוני - בעל טונוס שרירים נמוך. טונוס הינו מתח השרירים במהלך מנוחה. ילדים נולדים עם טונוס שרירים שונה. לעיתים ילדים שנולדו בעקבות לידות קשות, שסבלו מאי ספיקת חמצן למוח במהלך הלידה, או ילדים בעלי קשיים מוטוריים מולדים )או גם פגיעות חמורות יותר כגון שיתוק מוחין, שהן מעבר למסגרת הדיון בספר זה(, נולדים עם טונוס שרירים נמוך. הם רפויים, מתקשים לבצע פעילות מוטורית המתאימה לגילם כגון מציצה, ולעיתים גם ניכרים בקול בכי חלש. בהמשך יתקשו ילדים אלה להחזיק את ראשם בזמן, והוא יישמט אחורנית בעת הרמה, או שהם יגלו איחור בהתפתחותם המוטורית. טונוס נמוך עלול להשפיע בהמשך על פעולות אקדמיות שונות כגון ישיבה ממושכת בכיתה או כתיבה. כמו כן ילדים היפוטוניים עלולים להתעייף יותר מילדים רגילים ולהתקשות בפעילויות פשוטות ויומיומיות יותר מילדים אחרים. הטיפול בהיפוטוניה הוא באמצעות פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ולאחרונה גם שחייה טיפולית ורכיבה טיפולית, התורמים לחיזוק הטונוס של הגוף.

25 תוקניב םירחא םידלי 25 קל בשל הלידה. אלא שאז, סמוך ללידה, כל מה שניתן היה לחוש בו היה רפיון שרירים, קושי במציצה וביניקה ובכי, אמנם חלש, אך בלתי פוסק. שירי הסתכלה בתינוק שילדה, מייבב בעריסה לאחר ניסיון כושל להאכילו, ואז הסתכלה סביבה. היתה שם יולדת אחרת מבוגרת יותר שהיניקה את תינוקה בשלווה רבה. התינוק נראה גדול יותר מאיתי והוא ינק בהתלהבות, ואמו נראתה מאושרת. שירי לא היתה מאושרת. היא חשה דכדוך. היא ידעה שכך קורה בדרך כלל אחרי לידה, אבל זה לא שיפר את הרגשתה. היא רצתה את רובי. רובי הלך הביתה להחליף בגדים ולהביא לה דברים שנזקקה להם מהבית. גם הוא לא ישן כל הלילה. אבל היא פתאום כעסה עליו, שהוא לא נמצא שם. שירי טרם התאוששה מההנקה הלא מוצלחת, וכבר נמלא החדר אורחים. הוריה והוריו של רובי וחברים. שירי כבר לא ידעה מה קורה סביבה, ושוב הביאו את איתי להנקה, ושוב איתי בכה ולא ינק... כולם ניסו לעזור, ושירי רק רצתה שכולם ילכו משם. החזרה הביתה היתה מעט טובה יותר. בביתה בחדרה, בסביבה שלה, שירי הרגישה יותר שקטה ובטוחה. היא ניסתה שוב להיניק את איתי. הוא ינק קצת ונרדם ושוב התעורר וינק ונרדם. רובי בינתיים הכין לה משהו קל לאכול, הביא לה שתייה וכירכר סביבה. הוא השתדל מאוד, התרגש מאוד, ושמח הרבה יותר משירי. ואיתי ינק מעט, פלט הרבה, נרדם ושוב התעורר. וכך עבר היום הראשון בבית. הוא כמעט לא ישן, אם נרדם היה זה לפרק זמן קצר ביותר, ושירי היתה נרדמת איתו ומתעוררת לקול בכיו החלש והצרוד, מנסה להיניק אותו. הוא היה אוחז בפטמה ברפיון רב, לא מצליח לינוק, פולט הרבה ושוב נרדם. שירי היתה סחוטה מעייפות, פחדה שתשמוט את איתי בטעות,

26 26 יש לי ילד אחר ולא הבינה למה היא אינה מצליחה להאכיל אותו ולהרגיע אותו. מה קורה לו? למה הוא לא אוכל? למה הוא לא ישן? למה הוא בוכה כל הזמן? רובי ניסה לעזור ככל יכולתו. הוא ניסה לשאת את איתי ולהרגיע אותו כדי ששירי תוכל לישון, אך איתי רק בכה יותר והתפתל. שירי הרגישה שהיא מצליחה להרגיע את איתי טוב יותר מרובי, והחלה מסתובבת עימו בחדר. איתי נרגע מעט ונרדם, אך כשהניחה אותו במיטה שוב התעורר ובכה. זה נמשך כך כל הלילה. רובי כבר נרדם על הספה ושירי הסתכלה עליו באיבה, מקנאה ביכולת שלו להירדם. היא היתה חייבת להישאר ערה. לאחר יומיים הגיע מוהל להיפגש עם שירי ורובי ולבדוק את איתי. שירי לא אהבה כלל את הרעיון של ברית מילה, אך רובי היה נחרץ בעניין הזה. הוא לא רצה שהילד שלו יהיה שונה מילדים אחרים. שירי חשבה שלחתוך תינוק שאך נולד במקום כל כך רגיש בלי הרדמה, זה רעיון נוראי, אך היא היתה עייפה מדי ומותשת מדי. המוהל בדק את איתי ואמר שהתינוק צרוד. נכון, איתי היה צרוד, שירי ידעה את זה. איך לא יהיה? הרי הוא לא הפסיק לבכות מרגע שנולד. "את מיניקה?" שאל המוהל. שירי מיהרה לאשר. "את צריכה להאכיל אותו מבקבוק," פסק המוהל. "הילד רעב והוא בוכה בגלל זה." כל כך פשוט... לימים שירי תיזכר בסיפור המשפחתי על הבכי שלה ועל כך שהיתה רעבה... אבל להפסיק להניק?! המוהל הבחין בתגובתה הנסערת וחיזק את דבריו: "אין ברירה. הוא לא יעלה במשקל אם לא יאכל, וגם כך הוא נראה קטן וחלש. לא נוכל לעשות לו ברית במועד...". אל מול ההיגיון של המוהל עלו גם קולות אחרים בראשה: רק שלושה ימים עברו והיא כבר מתייאשת... מה תגיד לאמה

27 תוקניב םירחא םידלי 27 ולחברותיה... איך תעמוד מול הבוס שאשתו חברה נלהבת בארגון 2 לה לצ 'ה... רובי לא המתין. הוא כבר היה בדרכו לסופר לקנות מטרנה, חזר, הרתיח מים, הרתיח את הפטמה, ונתן לה את הבקבוק. ואיתי... איתי למרבה הפלא שתה. ושתה הרבה. ואחרי ששבע - נרדם! וישן! כמעט ארבע שעות ברציפות! רובי האיץ בשירי ללכת לנוח. הוא יישאר עם איתי ויאכיל אותו מהבקבוק כשיתעורר. שירי לא התווכחה. היא צנחה על המיטה והתעוררה רק למחרת... הכרית היתה רטובה מחלב... חלבה שלה. הדלת נפתחה, רובי נכנס ואיתי בזרועותיו. איתי נראה רגוע ורובי היה מחויך כולו: "איך ישנת?" "מדהים... אבל מה עם איתי?" "איתיוש ישן כמעט ארבע שעות, ואחר כך האכלתי אותו והוא ישן שוב, והתעורר אחרי שלוש שעות. פעמיים בשבע שעות... לא נורא. גם אני ישנתי קצת..." רובי הנפלא... אלא שעד מהרה תחושת ההקלה התחלפה ברגשות אשמה. "לא הבנתי איך אני לא יכולה לבצע פעולה פשוטה כל כך שכל אמא, אפילו אמא כלבה או חתולה מבצעת ללא כל קושי... חששתי שרובי יאשים אותי... רובי היה מקסים כל כך ולא ביקר, ולא הזכיר את ההחלטה על הנקה, אבל אני הרגשתי נורא..." שירי עברה את הברית בשלום, וחייכה לכל האורחים. כולם אמרו לה שהיא נראית נפלא אחרי הלידה, אבל היא הרגישה מגושמת ושמנה. בהתחלה עוד ניסתה לשלב הנקה עם תחליפי חלב אם, אך היה ברור 2 לה לצ'ה בספרדית - החלב. לה לצ'ה היא עמותה אשר המדריכות החברות בה מעניקות תמיכה ומידע בהתנדבות בנושא הנקה. במסגרת פעילות הארגון מתקיימים מפגשים העוסקים במגוון נושאים הקשורים לאימהו ת דרך הנקה.

28 28 יש לי ילד אחר שאיתי העדיף את הבקבוק. שירי קיבלה עליה את הדין: היא ייבשה את החלב בשדיה, והרגישה שמשהו מתייבש גם בתוכה. למרות השימוש בתחליפי חלב, בלילות איתי בכל זאת לא ישן היטב. הוא אמנם לא התעורר כבעבר בכל עשר דקות, וההפסקות היו גדולות יותר, אך עדיין היה מתעורר לעיתים תכופות, מרבה לבכות ומתקשה להירגע. הלילות היו ארוכים מאוד. שירי העדיפה שרובי יישן כי הוא היה צריך ללכת לעבוד, והיא היתה נשארת שעות רבות עם איתי מנמנמת וערה לסירוגין. "בלילות האלה למדתי להכיר את איתי," סיפרה לי. "אני מתביישת לומר שבימים הראשונים התקשיתי להתייחס אליו כאל בני. הוא נראה לי זר ומוזר, פולש שלא נותן לי לחיות. אך במהלך הלילות התחלתי לחוש קרבה אל היצור הקטן... אני זוכרת את החיוך הראשון עד היום. הוא הסתכל בעיניי במין מבט חודר כזה ופתאום הפציע חיוך... התרגשתי עד דמעות... רציתי להעיר את רובי אבל ריחמתי עליו... זה הזכיר לי את הפעם הראשונה שחשתי אותו בועט במהלך ההיריון. אז כן הערתי את רובי. הוא היה במילואים ומטושטש כולו... הפעם פשוט בכיתי לבד מהתרגשות. פתאום התחלתי להרגיש אהבה עצומה שממלאת את כולי. ליבי עלה על גדותיו פשוטו כמשמעו, וכבר רציתי שיתעורר שוב ויעניק לי חיוך. זה, בדיוק זה, היה הרגע שהתאהבתי בו... ואחר כך זה רק הלך וגדל." אך למרות האהבה הגדולה וההתרגשות המשיך להיות לשירי מאוד קשה. איתי היה תינוק נרגן וקשה מאוד להרגעה. כל ארוחה דרשה זמן רב. הוא ה רבה לפלוט והתקשה להירדם. ברגעי הערות הרבה לבכות. השינה לא היתה רגועה, ובנוסף, ניכר היה כי כל דבר מפריע לו. רעש הפריע לו )היא זכרה שאמה אמרה לה שתינוקות אינם שומעים רעש. איתי לא שמע כנראה את דברי אמה(. הוא גם

29 תוקניב םירחא םידלי 29 לא נענה להחלפת חיתול. להפך, הוא היה מתנגד וצועק, וניתן היה לטעות ולחשוב כי מקלפים ממנו את עורו ולא את החיתול המלוכלך. גם המקלחות היו שדה קרב. שירי שנאה לקלח את איתי והיתה משאירה את העבודה לרובי כאשר היה חוזר בערב. איתי היה צורח, ושום טמפרטורת מים לא התאימה לו. הוא היה מתפתל ומתנגד, ושירי היתה מתפללת שזה ייגמר כבר. כל פעולה כזו דרשה נשימה עמוקה. שום דבר לא בא בקלות. לא האכלה, לא השכבה לישון, לא החלפת חיתול, לא מקלחת... שירי תהתה בינה לבין עצמה אם ככה זה עם כל התינוקות, או שזה משהו שהיא ורובי עושים. בעיקר היא. ולמרות הכול, שירי אהבה את איתי אהבה עצומה. ככל שחלפו הימים, כך גדלה אהבתה אליו. היא נדהמה מעוצמת האהבה. מעולם לא חשה אהבה כזו כלפי אף אחד... בסתר ליבה הרגישה שזו אהבה גדולה אפילו יותר מהאהבה שחשה אי פעם כלפי רובי. כל אהבה אחרת נראתה לה פחות אמיתית, פחות עוצמתית ואפילו עלובה מול האהבה שחשה כלפי איתי. אבל היה לה קשה. היא לא הבינה מה לא בסדר. הטריד אותה שאיתי נראה לה לעיתים קרובות לא רגוע ולא מאושר. היא תהתה אם הדבר קשור למצבי הרוח שהיו לה במהלך ההיריון. היא שמעה שמצבה הנפשי של האם משפיע על התינוק וחששה שאולי איתי הרגיש משהו, עוד רגשות אשם להתענות בהם... בנוסף, היא הרי ידעה שהיא לא היתה האמא הכי סבלנית בעולם: בלילות היא רק רצתה שיישן, ולפעמים התפללה כבר שיירדם כי לא היה לה עוד כוח אליו. כשרובי היה מגיע, היתה מעבירה אותו ישר אליו והולכת לישון. אולי בגלל זה התינוק שלה היה לא מאושר. אולי היא פשוט לא ידעה להיות אמא מספיק טובה. והיה עוד משהו. היא הרגישה שהיא מאוד רוצה לחזור לעבודה. משהו משך אותה אמנם להישאר בבית עם איתי, אך חלק אחר כבר

30 30 יש לי ילד אחר רצה לחזור לחיים, למציאות, לפעילות של העבודה. גם הרצון הזה גרם לה להרגיש אמא פחות טובה, והעלה את החשש שאיתי מרגיש בחושיו שהיא רוצה כבר ללכת ממנו. שירי זכרה היטב כיצד לאורך כל שנות חייה מעולם לא אהבה במיוחד ילדים. אבל עם איתי, היא ידעה, זה שונה. אף אחד לא יכול להגיד שהיא לא אוהבת את הילד הזה. אי אפשר לאהוב יותר ממה שהיא אוהבת. ובכל זאת... מה קורה פה? אולי היא לא יודעת באמת להיות אמא? אולי לאחת כמוה שהיא לא מספיק אימהית אסור להיות אמא? וקולות מנגד עונים בתוכה שהיא כן אימהית! מזכירים לה איך כירבלה את איתי בלי סוף, דיברה אליו ללא הפוגה, שרה לו שירים מטופשים, התבוננה בו שעות... אז נכון, לפעמים לא היה לה כוח אליו... אבל זה טבעי, והוא הרי לא היה תינוק קל... שוב מנגד: מה זה תינוק לא קל? ואולי האשמה היא בה - אמא לא קלה? שירי צדקה. גם בהיעדר שם וכותרת רשמיים, איתי היה בהחלט תינוק לא קל. חלק גדול מהילדים שלאחר מכן יקבלו אבחנות כמו ילדים בעלי קשיים בוויסות חושי, ילדים בעלי לקויות למידה או ילדים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז, מגלים כבר בינקותם קשיים משמעותיים, אלא שאז, בגיל הינקות, איש עוד לא ידע מדוע. וכי כיצד ניתן לדעת? כלפי חוץ התינוק נראה מושלם. בבדיקות שערכו לו בבית החולים הכול נמצא תקין. אז מה כבר יכול להיות לא בסדר? ברור - רק היא, האם. שירי היתה אישה צעירה, נבונה ומשכילה. היא חיה בעידן שבו המידע נגיש לכול. היא זכתה לתמיכה של בעל אוהב ולרווחה כלכלית יחסית, ובכל זאת היא הרגישה מאוד לא בסדר. מאוד מאוד לא בסדר. היא לא הצליחה בתפקיד האימהי הבסיסי ביותר. היא לא הצליחה לגרום לבנה להיות רגוע. היא גידלה תינוק לא שקט ו"לא מאושר" כהגדרתה. "רוב הזמן לא היה לו טוב," אמרה לי, כשתיארה תקופה זו. "הוא כמעט אף פעם לא היה רגוע. גם

31 תוקניב םירחא םידלי 31 השינה שלו לא היתה רגועה. ואני הייתי אשמה. אני לא הצלחתי לעשות את התינוק שלי מאושר." "פעם נכנסתי אל אחת השכנות," סיפרה לי. "אני אפילו לא זוכרת בדיוק למה. היתה לה תינוקת בדיוק בגיל של איתי שלי. אני זוכרת שהלכנו ללדת כמעט באותו יום. בכל מקרה, נכנסתי אליה ובדיוק הילדה שלה התעוררה... זה היה מדהים. היא אמרה שהיא שומעת שהילדה מתעוררת, ואני נכנסתי ל'כוננות ספיגה', כי ברגע שאיתיוש היה מתעורר מייד החלו הצרחות והיה צריך מהר מהר להרים אותו, לנסות להרגיע אותו, ולהיות כבר מוכנים עם האוכל בטמפרטורה הנכונה... אבל הילדה שלה לא צרחה. כשנכנסנו לחדר, היא פשוט התרוממה על ידיה, הרימה את פלג גופה העליון, מצאה את עיניה של אמה וחייכה. השכנה חייכה בחזרה, מילמלה לעברה, אירגנה את משטח ההחתלה, ויצאה מן החדר. התינוקת נשארה איתי, הסתכלה עלי כמה שניות, התהפכה והחלה משחקת בעניין במובייל שהיה תלוי מעליה. כשהאם חזרה לחדר ובידיה בקבוק, התינוקת חייכה שוב והושיטה את ידיה. השכנה הרימה אותה והחלה להאכיל אותה, והתינוקת אכלה בשקט. אני הרגשתי כמי שצופה בסרט בדיוני. לא האמנתי שיכול להיות דבר כזה. כשאיתי היה מתעורר הבית הפך לשדה קרב. אני כבר הייתי נלחצת מראש, השרירים שלי היו מתכווצים, חיכיתי להישמע ההזעקה, ואם רובי היה בבית היינו נכנסים לנוהל הסתערות. מהר מהר, להביא את הבקבוק, לא לחכות שיצרח )הוא כבר ידע יפה מאוד לצרוח בתקופה הזאת(, ואז להיאבק על הזכות להאכיל )לפעמים איתי היה דוחה את הבקבוק, צורח עוד, ואז רוצה לאכול, אחרי שהיה כבר נפוח מבכי ומאוויר שבלע(. ההאכלה אף פעם לא היתה פשוטה. תמיד היו הפסקות, השתנקויות, פליטות, ואחרי ההאכלה המון זמן על הידיים, ו'גרעפס' ועוד אחד, וצרחות וכאבי בטן, ועוד על הידיים, ושעות עד שהוא נרגע שוב, כאילו האוכל עושה לו כל כך רע." איתי לא הצליח להירגע גם לאחר ההאכלה, אולי מפני שכבר

32 32 יש לי ילד אחר היה מוצף ומעורר והתקשה לחזור לאיזון, אולי משום שהגירוי החדש, טעים ומזין ככל שיהיה, נחווה אף הוא כגירוי מאיים ולא נעים. איתי גם סבל מאוד מהצטברות של גזים במערכת העיכול ומעווית מעיים )קוליק( המאפיינות יילודים עד גיל 4-3 חודשים. אחרי ההאכלה הוא היה לעיתים קרובות מתעוות מאוד, נראה סובל ומתקשה להירגע. בשעות אחר הצהריים היתה העווית תוקפת אותו בצורה חריפה יותר, שנמשכה לעיתים שעות רבות. שירי סיפרה לי באחת הפגישות שעוויתות אלו היו מפחידות לא פחות מלידה, מה שגרם לה להסס ולחכות שלוש שנים עד ההיריון הבא, אף שכבר לא היתה צעירה כל כך וידעה שתרצה לפחות עוד שני ילדים. בפעם הראשונה שאיתי סבל מעווית של המעי, כשלושה שבועות לאחר הלידה, שירי חששה כל כך שרצה עם איתי לחדר מיון. בחדר המיון בדקו את התינוק, הרגיעו את האם ושלחו אותה הביתה. עד שהגיעו הביתה התופעה כבר חלפה מעצמה, ואיתי עייף, מותש ומיוזע, נרדם בעגלתו. למחרת שוב החלו הכאבים והצרחות. שירי למודת ניסיון כבר לא רצה למיון, אלא שהצרחות היו כל כך חזקות שנפשה יצאה אל הילד. היא הרימה אותו ולחצה אותו אליה אינסטינקטיבית, והצרחות אכן פחתו. היא הרגישה שכשהיא לוחצת על בטנו, איתי נרגע מעט. שכנה מבוגרת ששמעה את הצרחות הציעה למרוח על בטנו של איתי ערק. שירי בשלב הזה כבר היתה מוכנה לכל דבר ואיפשרה לשכנה לנסות את התרגולת המוזרה. הערק לא עזר, אבל בן השכנה, שהיה כבר אב בעצמו, הרים את איתי בצורה מיוחדת, מניח את בטנו של איתי על זרועו. הבכי פסק כבמטה קסם, ושירי היתה אסירת תודה על השיטה שלמדה. אלא שעכשיו שירי לא יכלה לעשות כלום, רק להחזיק את איתי במשך שעות בתנוחה החדשה. ברגע שהיתה משנה את התנוחה איתי היה מוחה בצרחות, ושירי חשה להשיבו

33 תוקניב םירחא םידלי 33 לתנוחה הקודמת, בטרם שכנים נוספים יעלו לרגל לביתם ויציעו את הצעותיהם. אבל כמה זמן אפשר לעמוד עם יד אחת מנוטרלת שעליה שוכב תינוקך שפניו כלפי מטה ובטנו הרוחשת עליה? כמה זמן אפשר להישאר בתנוחה זו ולא לעשות דבר? זרועה היתה כמעט משתתקת והיא היתה מעבירה את איתי מיד ליד. שירי גם פיתחה מיומנות לעשות כל דבר ביד אחת שעל ידה השנייה תינוק בתנוחה המסוימת ההיא. היא ניסתה מנשאים אחדים שהביאו לה כמתנה ללידה, אך ללא הועיל. התינוק דרש את אותה התנוחה. לימים עוד תתגעגע לתקופה זו, כאשר בתה השנייה, שסבלה ממנה גדושה לא פחות של עווית, לא היתה מצליחה להירגע אלא בהנקה, מסרבת בתוקף למוצץ. אלא שמיקה נולדה לאם מנוסה, שהכירה כבר את התופעה, וגם ידעה שהיא תיעלם בתוך שלושה חודשים. ואילו איתי נולד לאם טרייה, שלא ידעה עד מתי תמשיך להיות ידה מנוטרלת, ורגשות אשם וספק בנוגע לתפקודה כאם הידהדו במוחה כל העת. שירי עשתה במיטב יכולתה, אבל איתי היה תינוק נרגן וקשה מזג. נוסף על הקשיים בהאכלה, בשינה ובקושי בשמירה על סדרי יום קבועים פחות או יותר, איתי סבל מתגובתיות יתר לגירויים רבים, כלומר, הוא הגיב בצורה קשה על גירויים רבים חיצוניים או פנימיים )כמו מצבים גופניים שונים של רעב וכאב(. נשמע מוכר? שירי חייכה כששאלתי את השאלה, שכן היא זיהתה בתיאור אותה עצמה. "עד היום קשה לי עם כאב ועם אי נוחות גופנית בכלל," היא הודתה. "ככלל אני יצור די נרגן," היא הוסיפה בחיוך חמוץ, "אך אני מנסה להסוות את זה. חום מפריע לי וגם קור, רעש, טקסטורות שונות של בדים, וקשה לי להירדם, ואני לא יכולה לסבול רעב, וקשה לי להיות שבעה. בעצם כל דבר שהוא לא בדיוק נוח לי..." היא נאנחה: "אני כל כך מבינה עכשיו את איתי... ואני עוד מבוגרת, שיכולה להבין ולפרש לעצמה את הדברים, אך מה יעשה תינוק חסר אונים?!"

34 34 יש לי ילד אחר דברים שרציתי לומר... אנשי מקצוע וחוקרים מסכימים כי השנה הראשונה בחיי התינוק היא המשמעותית ביותר להמשך התפתחותו. בשנה הראשונה התינוק מגיע להכרעה הבסיסית והחשובה ביותר על העולם: האם העולם מקום טוב ויש בו אנשים שאפשר לסמוך עליהם שיהיו שם בשבילו, או שהעולם מקום רע ומפחיד. מי שמלמדת את השיעור הזה היא בעיקר האם, ובהמשך גם האב ודמויות משמעותיות אחרות בסביבתו של התינוק. לכאורה, כמה קשה יכול להיות שיעור זה? הרי מה כבר צריך תינוק? מזון, סביבה נקייה, שמירה על חום גוף, קצת תשומת לב וזהו... כמה קשה זה כבר יכול להיות? זוהי כמובן דרך פשטנית מאוד להתבונן בתינוק. התינוק אמנם מגיח לעולם מצויד ברוב הכלים הנחוצים להסתגלות וליצירת קשר עם אמו, והוא יעדיף כבר בימים הראשונים את פניה של אמו, קולה וריחה על פני גירויים אחרים )1998,)Stern,,1985,1995 וגם האם עצמה מכווננת כל כולה, כמעט מייד, להעניק לתינוקה את כל צרכיו )ויניקוט, 1998(. 1988, ואכן, כשהכול מתנהל כשורה, נוצר במהלך השנה הראשונה קשר עמוק ומשמעותי ביותר בין האם לתינוק. התינוק מתקשר לאמו ורואה בה בסיס לביטחון ודמות הנענית לצרכיו ומספקת אותם, דמות המעודדת אותו לקשר עימה, ומרגיעה אותו במצבים של אי שקט )אלוארז, 2005(. כך הוא חווה את העולם כמקום בטוח ויציב, ומפתח מה שחוקרים רבים תיארו כאמון בסיסי באם בעולם )אריקסון, 1974(. אלא שלא תמיד כך הם פני הדברים. לעיתים האידיליה נסדקת. 3 ילדים כמו איתי, בעלי רגישות סנסורית גבוהה ותגובתיות יתר, 3 רגישות יתר סנסורית או תגובותיות יתר הן מושגים השייכים לתיאוריית האינטגרציה החושית )1972,)Ayres, ומתייחסים לילדים המגיבים בעוצמות לא רגילות לגירויים של הסביבה ומתקשים לווסת את התגובות

35 תוקניב םירחא םידלי 35 הם עלולים לחוות את העולם כמקום עוין, לא נעים ולא בטוח. מה שעצוב בסיפור הזה הוא, שלא פעם ההורים עושים הכול כדי שהילדים יחוו את ההפך. הרי שירי עשתה ככל יכולתה כדי להקל על איתי. היא התמסרה לטיפול בו ימים כלילות. היא גייסה את כל האהבה והסבלנות שיכלה, היא נעזרה )אולי לא מספיק!( בבעלה ובסביבה. היא היתה לאיתי אם סובלנית ומכילה רוב הזמן. רוב הזמן - כי שירי לא היתה אם מושלמת. אבל לו דובר בתינוק ככל התינוקות, היא בוודאי היתה אם "טובה דיה". 4 אלא שבמקרה של איתי זה כנראה לא הספיק. כדי שאיתי יוכל לחוות את העולם כמקום בטוח רגוע ושלו, כדי שאיתי יוכל לפתח אמון בסיסי בעולם, היה כנראה צורך ביותר מזה. ואולי לא היתה בנמצא אם שתוכל לספק את איתי בשלב זה. איתי נולד בלידה קשה, מסובכת ומסוכנת שבמהלכה מן הסתם סבל מאי ספיקת חמצן. הוא היה תינוק היפוטוני וחלש, שהתקשה בתפקודים הבסיסיים ביותר הדרושים להישרדות, כמו יניקה. שלהם ולהסתגל לסביבה )קרונביץ, 2007(. 4 אם טובה דיה - דונלד ויניקוט, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי, עסק רבות בקשר בין האם לתינוקה. הוא טבע את המונח "אם טובה דיה" כדי לתאר את האם המאפשרת לתינוקה להתפתח כיאות. אם טובה דיה, לשיטתו, נענית לצורכי התינוק ומנסה לספק אותם כמיטב יכולתה, גם אם לא תמיד היא מצליחה לעשות זאת: לא תמיד היא מצליחה להאכיל את התינוק ברגע שהוא רעב, להחליף את החיתול מייד כשהוא נרטב, או לחלופין להרגיע כאבי בטן או כאבי אוזניים באופן מיידי. "כשלים" טבעיים אלה של האם הטובה דיה הם המאפשרים לתינוק לדחות בהדרגה סיפוקים בהמשך חייהם, ולפתח יכולת התמודדות עם תסכולים. אלא מה שנחווה כתסכול קל אצל ילד רגיל עשוי להיחוות כתסכול עצום ומפרק אצל ילד עם צרכים מיוחדים כמו רגישות יתר תחושתית וקשיים בוויסות תחושתי ורגשי. לכן לעיתים להיות אם טובה דיה לילד כזה דורש מהאם כוחות רבים הרבה יותר מאשר אם לילד ללא צרכים מיוחדים.

36 36 יש לי ילד אחר בנוסף, נראה כי גם המטען הגנטי שלו לא היה פשוט: שירי עצמה היתה כנראה תינוקת נרגנת למדי, וייתכן שלאיתי היו מאפייני טמפרמנט דומים. איתי חווה את העולם כמקום לא נוח. האור הפריע לו, הרעש, המגע עם טקסטורות שונות ועם מים. העולם החיצוני היה מאיים ולא נעים. שירי ניסתה ככל יכולתה להתאים את המציאות לצרכיו של איתי, וגם רובי ניסה לעזור, כשהיה לצידה. שירי חשה באינטואיציה בשלב די מוקדם מהם הדברים המפריעים לאיתי, אבל היא לא ידעה מדוע איתי מגיב בעוצמות גדולות כל כך בעוד שאר התינוקות בסביבתה נראו לה כל כך רגועים. היא לא הבינה למה הוא לא מפסיק לבכות, למה הוא מתנגד לכל מזון חדש ומגיב בקיצוניות לשינויי טמפרטורה. שירי סיפרה שהיא היתה אפילו מחממת מעט את המגבות בחורף על תנור ההסקה בחדר כדי לרכך אותן ולהתאים את הטמפרטורה לאיתי. היא ניסתה לא להשאיר את איתי עירום יותר מדי זמן, עימעמה את האור, והשתדלה לשמור על שקט, אף שכולם טענו בתוקף ש"רעש לא מפריע לתינוקות". ברגעי הערות הרגועים הנדירים היא דיברה אליו, ניסתה ליצור איתו קשר, חייכה אליו, מילמלה, והוא הגיב, חייך ונראה שמח מאוד לקראתה. וזה היה שווה הכול. אבל רוב הזמן פשוט לא היה לו טוב. בעיקר בהתחלה. העולם הזה לא היה עולם נוח לאיתי. ושירי הרגישה אש מה, שהועצמה על ידי הסובבים אותה. זה לא הוסיף לה ביטחון, וזה לא עזר לה להיות רגועה יותר עם איתי. להפך, זה הקשה עליה עוד יותר להכיל את העוצמות, וכשאיתי היה מתערער - גם היא היתה מתערערת איתו. לא תמיד, לא לאורך כל השנים, אך בוודאי בהתחלה, בשנה הראשונה. היה לה קשה להכיל את העוצמות של איתי, להיות המכל המרגיע והמווסת )ביון, 2004(. שירי היתה צריכה מישהו לידה שיכיל גם אותה. רובי לא היה פנוי ולא היה זמין. ושירי, כמו אימהות רבות במצבה, היתה בודדה מאוד במועקות, בחרדות וברגשות האשמה שלה.

37 תוקניב םירחא םידלי 37 שירי ידעה היטב שהיא צריכה להפוך את העולם לעולם נוח יותר בשביל איתי. היא הבינה באינטואיציה מה שחוקרים מצאו במחקר: שמה שהילד לומד על העולם בשנה הראשונה, עשוי ללוות אותו לאורך כל התפתחותו ועד לבגרותו. היא אכן לא היתה אם מושלמת, אך היא עשתה כל מאמץ להיות אם טובה דיה, אף שהיא עצמה כלל לא היתה בטוחה בכך. שירי הלקתה את עצמה על כך שלא כל כך רצתה ילדים ועל כך שרצתה לחזור לעבודתה. היא האשימה את עצמה בכך שאולי לא היתה אימהית מספיק ונשית מספיק. היא השוותה את עצמה ללא הרף לאימהות צעירות בסביבתה, וחשה רגשות אשם קבועים שהכבידו עליה והפריעו לתפקודה. היא ניסתה כמיטב יכולתה להיות אם טובה דיה, אך איתי היה תינוק לא קל, נרגן ותובעני, המתקשה להגיע לוויסות וסדירות ביולוגית במעגלי ההאכלה והשינה שלו. הוא היה כנראה בעל תגובתיות יתר לגירויים, כלומר גירויים בעוצמה נמוכה יחסית הפריעו לו וגרמו לו לעוצמות תגובה גבוהות שעירערו את שירי ואת אמונה ביכולותיה כאם. שירי לא היתה רגועה ושלווה בעצמה, והיא התקשתה להביא את איתי לשלווה ורוגע. שנת חייו הראשונה של איתי היתה מאוד לא פשוטה ואיתי התקשה להתמודד עם המשימה ההתפתחותית הראשונה שלו - פיתוח אמון בסיסי בעולם. * * * בינתיים איתי גדל קצת והמועד לבדיקה השגרתית בתחנה לבריאות המשפחה כבר עבר מזמן. התחנה היתה במרחק הליכה מביתה של שירי, ושירי שמחה על ההזדמנות לטייל קצת עם איתי. בשכונה היתה חבורה של אימהות צעירות עם תינוקות שהיתה נפגשת לעיתים קרובות בגינה הציבורית עם הילדים, ושירי היתה מצטרפת אליהן לפעמים, אם כי היתה חצויה בנוגע לפגישות האלה. מצד

38 38 יש לי ילד אחר אחד היא הרגישה צורך לצאת מדי פעם מהבית. השהות עם איתי שעות רבות לבדה היתה קשה לה. רובי היה חוזר מאוחר מהעבודה, ועד שחזר היתה מרגישה לפעמים צורך לדבר גם עם מישהו מבוגר. במהלך היום היתה משוחחת לעיתים עם אמה ומדי פעם עם חברות, אלא שחייהן כיום כה שונים משלה. הן היו עסוקות בעבודה, ומיהרו תמיד לחזור לבית ולילדים. לרובן היו ילדים גדולים מאיתי והן גרו רחוק ממנה. שירי שמחה על האפשרות לפגוש אימהות המגדלות תינוקות בגיל של התינוק שלה וגרות בקרבת מקום. אלא שהיה לכך גם צד אחר: שירי לא הצליחה להרגיש בנוח בין האימהות האחרות. חלק מהאימהות נראו לה בטוחות מאוד בעצמן וביקורתיות כלפיה. היא לא היתה בטוחה בכך, אך היא היתה בטוחה שזו ההרגשה שחשה לידן. הן גם היו עסוקות בלהשוות בין התינוקות, ושירי לא מצאה מקום ועניין בשיחות אלה, גם אם העמידה פנים. היא לא הבינה מה גורם לנשים הללו, שחלקן נראו אינטליגנטיות ומוכשרות, לדבר רק על מזון תינוקות ובגדי ילדים. היא היתה שמחה לדבר גם על נושאים אחרים. נכון שמדי פעם שמחה על ההזדמנות להתייעץ עם אימהות אחרות, אך היא שמה לב שחלק מהאימהות מסתכלות עליה בצורה משונה כאשר סיפרה על קשייה. היה נראה שהן לא ממהרות כמוה לשתף בקשיים, או שמא היו להן פחות קשיים מאשר לה? שירי לא ידעה. ייתכן שהתינוקות שלהן יותר נוחים? או אולי הן יותר סבלניות ממנה? כך או כך, תגובות הנשים, או הדרך שפירשה אותן, לא עשו לה טוב. היא אפילו מצאה את עצמה לעיתים בעמדת התגוננות. בנוסף, איתי היה לא פעם נרגן, לא רגוע ולא שקט, ואז היתה בטוחה שראתה ביקורת במבטן של האחרות. וכך, שירי העדיפה לא לשבת תכופות עם האימהות האחרות. היא הצטערה מאוד שאף אחת מחברותיה לא גרה בקרבת מקום, ושלאף אחת מהן לא היה תינוק בגיל של איתי. היא למדה כבר כי נשים ללא תינוק אינן

39 תוקניב םירחא םידלי 39 ששות לערוך דיונים ארוכי נגן על כאבי בטן עוויתיים ועל בכי תינוק בלתי פוסק. אלא שבתחנה לבריאות המשפחה העניינים היו לא פחות יגעים. היא הגיעה מעט לפני הזמן ולפניה חיכו כמה אימהות שישבו בפנים חתומות. דווקא האימהות האלה הזכירו לה מעט את עצמה. עיניהן היו טרוטות והן נראו חיוורות, מוטרדות ועייפות מאוד, מה שהבליט את הפער ביניהן לבין תמונות האימהות המאושרות שניבטו אליהן מהכרזות שעל קירות המרפאה. בתור לא היה ולו אב אחד לרפואה, ושירי תהתה בינה לבין עצמה אם חיסון של תינוקות הוא תפקיד בלעדי של אימהות. אבל אז נכנס זוג שקילקל את הכלל. הם היו בערך בני גילה של שירי. האישה נראתה עדיין מלאה מהלידה, אך לא נראה היה שאכפת לה. היא החזיקה את התינוק בידיה וגירגרה אליו. התינוק היה שמנמן וורדרד, הרבה יותר שמן מאיתי, ובן זוגה שהיה אף הוא כבד בשר הכניס בזהירות את העגלה למסדרון ונראה מדושן עונג. "הרי לך תמונה חביבה של משפחה מאושרת," חייכה שירי לעצמה. ואכן שלושתם נראו עגולים וורודים ומחייכים, ואי אפשר היה לא לחוש בשמחה המתפרצת שלהם. גם האימהות האחרות נראו פתאום מחויכות יותר. האחות שהזמינה את שירי להיכנס לחדר נראתה משועממת מאוד. היא הכירה אותה עוד מתקופת ההיריון. אז היא היתה שוקלת אותה ורושמת את משקלה בפנקס, מוודאת ששירי מבצעת את כל הבדיקות בזמן, ונוזפת בה אם התרשלה. כעת היא קיבלה אותה בפנים חמוצות. שירי כבר היתה צריכה להגיע למרפאה קודם, אבל ביטלה פעמיים, כי איתי לא הרגיש טוב, ונראה כי האחות לא אהבה את החריגה מן השורה. היא בחנה את איתי במבט קצר. שירי ציפתה שתגיד משהו, אבל היא לא אמרה דבר. שירי הרגישה לפתע צורך עצום לקבל אישור דווקא מהאחות החמוצה הזו, שליוותה אותה במהלך ההיריון

40 40 יש לי ילד אחר והיתה עדה, אילמת בדרך כלל, להיריון המתפתח, ומדי פעם גם לשאלותיה ולחרדותיה של שירי. אך האחות לא אמרה שום מילת אישור או עידוד. היא רק ביקשה משירי שתפשיט את איתי ותניח אותו על המשקל. שירי ידעה שזה לא הולך להיות קל. איתי שנא שמפשיטים אותו. אבל לא היתה ברירה. כצפוי איתי החל לצרוח ברגע ששירי ניסתה לפשוט ממנו את הגופייה. שירי חשה את מדקרות עיניה של האחות בגבה. ידיה היו פתאום כל כך מסורבלות, והיא התקשתה לשלוף את ידו הקטנה של איתי מתוך סבך הבגדים שהיה לבוש בו. האחות עמדה מאחוריה, והחלה לגלות חוסר סבלנות לאם הטרייה ולתינוק הנרגן. שירי היתה בטוחה שגם בחדר ההמתנה כולם שומעים את איתי. כשסוף סוף הצליחה להפשיט את איתי, למרות ההתנגדויות, ההשתוללויות והצרחות, איתי היה נראה לה כל כך צנום וקטן, שכוב על המשקל הקר, מתעוות כולו, פניו אדומות ורטובות. האחות שקלה את איתי ושירי נטלה אותו במהירות והחלה להלביש אותו, מנסה בגמלוניות להרגיע אותו, אך ללא הצלחה. "מה הוא אוכל?" שאלה האחות מאחורי גבה. שירי אמרה לה את שמה של חברת תחליפי החלב שממוצריה קנו לאיתי את מזונו. "כמה פעמים ביום הוא אוכל?" המשיכה האחות ושאלה, ושירי חשה מדקרות בגבה. "הוא אוכל הרבה, כל פעם שהוא רעב, לפעמים כל שעתיים שלוש, גם בלילה," היא מילמלה בהצטדקות. "אז למה הוא לא עולה במשקל? מאז הלידה הוא עלה רק 800 גרם. הוא היה כבר צריך לעלות לפחות קילו וחצי... את בטוחה שהוא אוכל מספיק?" שירי רצתה לספר לה על השעות הארוכות של ההנקה, על המעבר לבקבוק, על הקושי בהאכלה, על הפליטות המרובות, אבל

41 תוקניב םירחא םידלי 41 היא לא הרגישה שהיא מסוגלת לעשות זאת... במקום זה שתקה. האחות ביקשה ממנה שתגיע שוב בשבוע הבא למעקב גדילה, ושירי חשבה בליבה שהיא לא בטוחה שתהיה מסוגלת לעמוד בכך שוב. "חוץ מזה, איך הוא נראה לך?" היא הפתיעה את עצמה, בכך שהעזה לשאול, נכלמת ומשוועת לשמוע מילה טובה. "הוא קצת חיוור," השיבה האחות, לא מרימה עיניים מהטפסים שמילאה, "אמרתי לך שאני חושבת שהוא לא אוכל מספיק." שירי החזיקה את איתי בידיה. למרבה המזל הוא נרגע מעט וסקר בעיניו הכחולות את החדר. אהבה עצומה הציפה את שירי פתאום: "איך היא לא רואה כמה יפה, מקסים ומדהים אתה, ואיזה עיניים חכמות יש לך!" חשבה לעצמה. לרגע רצתה לנער את האחות שתביט באיתי, שתרים לרגע את עיניה מהטפסים ותסתכל, שתתפעל ממנו כמו ששירי מתפעלת, אך לאחר רגע חשה שאין בכך כל צורך. היא קמה, ועזבה בשקט את החדר. בפעם הבאה, חשבה, היא תבקש מרובי שיבוא לכאן איתה. היא לא רצתה לעבור את זה שוב לבדה. אבל בפעם הבאה, וגם בזו שאחריה, רובי לא היה יכול לבוא. וזה היה יותר גרוע, כי פעמים אלו נועדו למתן חיסונים, ושירי התקשתה מאוד להחזיק את איתי במהלך קבלת הזריקה, והרגישה שהיא בוגדת באמון שלו, כשהיא מוסרת אותו לדקירה. אחר כך איתיוש תמיד הרגיש לא טוב, וחומו עלה. אלה היו ימים קשים, ודווקא בהם יצא איכשהו שרובי נעדר מן הבית. שירי זוכרת את הפעם הראשונה שבה איתי סבל מדלקת אוזניים, פעם ראשונה מיני רבות, שאחריה עוד ועוד דלקות, ים של אנטיביוטיקה, ירידה בשמיעה, התלבטות לגבי ניתוח. לבסוף הם ויתרו על ניתוח "כפתורים". רובי התנגד ואמר שזה יעבור לבד, והוא צדק. הדלקות אכן פחתו בהמשך בלי ניתוח, עד שנעלמו.

42 42 יש לי ילד אחר אך לעומת זאת איתי לא שמע היטב במהלך חלק ניכר מתקופת הינקות והילדות המוקדמת, ושירי לא ידעה עד כמה הדבר השפיע עליו, ועד כמה תרמה הירידה בשמיעה ל אי שקט שממנו סבל. כך או כך, שירי זכרה היטב את דלקת האוזניים הראשונה. הפעם הבכי היה שונה. אלה היו צרחות ששירי לא שמעה אף פעם לפני כן. בפעם הזו רובי היה במילואים ואי אפשר היה להאשים אותו או להגיד לו שיבוא מהר הביתה. הוא היה ברמת הגולן ושירי ידעה שהיא מוכרחה להסתדר לבד. אבל הצרחות היו מפחידות ממש. איתי צעק כמו שלא צעק מעולם. לילה ירד, וקופת חולים סגורה, ושוב לנסוע למיון. מה יש לו? הוא מעולם לא צרח ככה? שירי כבר ראתה בעיני רוחה את הגרוע מכול. איך אני אסביר לו? היא שאלה את עצמה בסיומו של תסריט אפל, השאיר אותי עם תינוק ויצא למילואים, ואני לא הצלחתי לשמור עליו... בפעם הראשונה מאז שאיתי נולד שירי התמוטטה באמת. היא לא הצליחה לעשות כלום חוץ מלהזעיק את השכנה, אותה גברת עם הערק. היא פשוט שכבה על המיטה, כיסתה את ראשה והרגישה שאינה יכולה לעשות דבר. וזה נמשך ונמשך זמן רב, או אולי רק הרגישה כך. נראה היה כאילו השכנה לא התרגשה כלל מבכיו של התינוק. "או שצומחות לו שיניים, או שזו דלקת אוזניים," קבעה. היא לחצה על האוזן הימנית מבחוץ וצרחותיו של איתי גברו. "אוזניים!" פסקה בסיפוק. "גם שיניים..." שירי מילמלה. לאחרונה החלה מבצבצת השן הראשונה. בשלב הזה שירי התעשתה מעט. במעלה הרחוב גר ד"ר קרביץ. הרופא בדק את איתי ואישש את דברי השכנה: אכן דלקת אוזניים חריפה. הוא נתן לשירי אנטיביוטיקה וטיפות אוזניים, ואמר לה שתדאג שהחום לא יעלה, ותיתן אקמול על פי הצורך. זהו. איתי למרבית המזל היה כנראה כבר תשוש מהבכי, ואולי השמן

43 תוקניב םירחא םידלי 43 וטיפות האוזניים עשו את פעולתם. הוא נרדם בעגלה ושירי חזרה לביתה. החדר נראה כמו לאחר מלחמה. כוסות בכל מקום, בקבוקים, שמיכות על הרצפה, שיירי מזון... המנורה בחדר של איתי נשרפה כבר אתמול, ושירי לא הספיקה להחליף אותה. מאיתי נדף ריח חמוץ של פליטות וזיעת תינוקות, אבל שירי לא העלתה בדעתה להעיר אותו עכשיו. היא ישבה בחדר המגורים על הספה הקשה שקנו היא ורובי לאחר החתונה, והתעוררה רק כשהטלפון של רובי מרמת הגולן העיר אותה: "כן, הכול בסדר... שגרה... מתגעגעים אליך... איך אצלכם?" "דודו המ"פ מוסר לך ד"ש." "בחזרה..." "תשמרי על איתי בשבילי." "שומרת." כאמור, אירוע זה של דלקת אוזניים היה רק אות לבאות. למעשה, בכל פעם שהצמיח שן, גם האוזניים הצטרפו בדלקת משלהן. שירי לא ידעה להחליט אם נבון "לפוצץ" )כדברי רובי( את התינוק באנטיביוטיקה, אבל היא גם לא יכלה לחשוב על שום פתרון אחר. על פי תגובתו של איתי, הכאבים היו כנראה בלתי נסבלים. שירי כבר הכירה את הסימנים, וידעה לצפות מתי תגיע דלקת האוזניים הבאה. למעשה, הרושם היה שהחורף כולו נצבע בדלקות אוזניים ובאנטיביוטיקה. זמן מה שירי ניסתה כל מיני דרכים אלטרנטיביות. היא התייעצה בפורומים של הורים טריים, שהחלו להופיע ברשת באותם ימים, וחיפשה תשובות. היא גם גילתה שבפורומים האלה הרגישה הרבה יותר נוח. זה לא היה תחליף לקשר אמיתי, אבל זה היה הכי טוב שאפשר בהתחשב בכך שחברותיה גרו רחוק, על הוריה גוננה כי הרגישה שיש להם הצרות שלהם, ואת גיסותיה חששה לשתף שמא הדבר יחזור אליה כבומרנג בהמשך.

44 44 יש לי ילד אחר דברים שרצינו לומר גישות שונות בפסיכולוגיה, בעיקר פסיכולוגיית העצמי, 5 טוענות, שהמניע המרכזי והחשוב ביותר בחייו של אדם הוא הצורך לקבל הכרה ואישור לתחושת הערך העצמי שלו. את ההכרה הזו מספקות דמויות משמעותיות בסביבתו הקרובה של האדם, הנקראות בלשון פסיכולוגיית העצמי זולתעצמי. 6 הטענה היא שבאמצעות היענות אמפתית 7 לצרכיו של התינוק, הבנתם וקבלתם, וכן באמצעות התפעלות ההורה ממנו, ההורה מסייע לתינוק לפתח תחושה חיובית של ערך עצמי, ועצמי חזק ומגובש. כך מתאפשרת בעתיד התאוששות במצבים של פגיעה בתחושת הערך העצמי, כמו למשל במצבים של תסכול או כישלון. חוויית עצמי אינה קבועה ויציבה. העצמי זקוק ל"תחזוקה ותדלוק" מתמשכים כדי לשמור על תחושת הלכידות 5 פסיכולוגיית העצמי - זרם בפסיכואנליזה המתייחס אל האדם כמו נע על ידי הצורך בשמירה על הגיבוש ותחושת הערך של העצמי )בניגוד לגישות אורתודוקסיות בפסיכואנליזה הרואות את האדם כמונע על ידי הצורך למצוא פורקן לדחפיו(. המשימה ההתפתחותית של האדם על פי תפיסה זו היא למצוא תכלית, משמעות וכיוון, וכן לשמור על תחושת הלכידות של העצמי. תחושה זו מתפתחת באמצעות הקשר של הילד עם הדמויות המטפלות בו ובאמצעות היענות אמפתית לצרכיו. בהיעדר היענות אמפתית נפגעת תחושת הערך של העצמי, תחושת הלכידות והבנייה של העצמי, ובמקום מטרה, חיוניות וכיוון יעלו תחושות קשות של ריקנות ודיכאון, או במקרים של פגיעה - תחושות של זעם )אוסטרויל, 1995(. 6 זולתעצמי - דמות חיצונית בחייו של הילד )בדרך כלל הורה או מטפל עיקרי( שהילד חווה אותו כחלק ממנו. למעשה הזולתעצמי מהווה גם דמות חיצונית וגם חלק מהעולם הפנימי של הילד, הממלא עבור הילד פונקציות שונות כגון הרגעה וויסות, שיקום תחושת הערך העצמי, ריסון וכדומה. 7 אמפתיה - המשמעות של אמפתיה, לפי פסיכולוגיית העצמי, שונה מהמשמעות של המושג בשפה הדבורה כיום. משמעות המושג בפסיכולוגיית העצמי היא היכולת להבין באופן מדויק את החוויה של האחר ולבטא זאת באופן שהאחר ירגיש מובן, ויחוש שלחוויה שלו יש תוקף, ערך ומשמעות.

45 תוקניב םירחא םידלי 45 והגיבוש שלו )1984.)Kohut,,1977 זו הסיבה שבעטיה אנו מחפשים ללא הרף היזון חוזר מהסביבה, ומהדמויות שאיתן אנו באים במגע. ברגע שאנו מקבלים היזון חוזר חיובי מהסביבה, אנו חווים תחושה של יכולת ושל ערך עצמי חיובי. אך לעומת זאת, ברגע שהעצמי שלנו אינו מקבל אישורים או מקבל היזון חוזר שלילי - תחושת הערך העצמי מתערערת, העצמי מאבד את תחושת הלכידות והגיבוש שלו, והדבר מתבטא בירידה בהערכה העצמית, בירידה במצב הרוח, ובירידה בכוחות ובאנרגיה. בתיאוריות של פסיכולוגיית העצמי אין התייחסות ישירה למשמעות של להיות זולתעצמי לילדים עם צרכים מיוחדים, אך כפי שהספקנו להיווכח עד כה, קשה מאוד לספק היענות אמפתית לילדים אלה. נראה כי הקושי להיות זולתעצמי לילדים עם צרכים מיוחדים נובע מכך שעוצמת הצרכים של ילדים אלו אדירה. כדי להרגיע את אותם ילדים ולספק להם סביבה מרגיעה ומווסתת, יש צורך לא פעם בכוחות עצומים, שלא תמיד הורה של ילד כזה מצליח לגייס. בנוסף על כך, יש לזכור שגם התינוק עצמו מהווה זולתעצמי להורה ולא רק ההורה לתינוק. גם הוא מספק להורה תחושה של הצלחה כהורה ומבסס את החוויה ההורית החיובית שלו. כאשר הורה מתקשה לספק את צורכי התינוק, והתינוק אינו רגוע ואינו מווסת, הוא יתקשה לקבל מהתינוק אישור על היותו הורה טוב. כך נוצר מעגל קסמים שלילי. מה שיקבע במידה רבה את היכולת של הילד לחוות היזון חוזר שלילי מהסביבה, להתמודד ולהתאושש מהחוויה של התערערות תחושת הערך העצמי שלו, הוא מידת הגיבוש של העצמי מלכתחילה והמידה שבה הוא הצליח להפנים לתוך מערכת העצמי שלו את היכולת לשקם תחושות של פגיעה בערך העצמי. גם במקרה זה הדבר תלוי במידה רבה בהיענות האמפתית של הסביבה לצרכיו. אך קשה לגדל ילד עם צרכים מיוחדים שיהיה